Ožujak.

Neobično je hodati ulicom kada je ovako pusto. Nigdje psa, nigdje šetača. Tu i tamo protutnji mačka, ogledavajući se u žurbi.

Ne nosim klasičnu masku. Ovo što imam zove se Balaclava, kapa kakvu nosi specijalna policija. Sve je pokriveno, osim očiju.

Većina populacije je u karanteni. Nisam te sreće. Kada radiš u gradskoj službi, spadaš u onih dvadeset posto pučanstva koji održavaju grad funkcionalnim.

Danas broj oboljelih u Izraelu iznosi 1656.

Vučem se ulicom otežalih nogu.

Kod kuće se srušim u krevet.

Stojim pored otvorenog prozora, gledam napolje. Tri su sata ujutro. Tišina. Mrak. Nigdje nikog. Samo svjetla obasjavaju ulicu. U jednom trenutku spazim pokret. Namrštim se kako bih izoštrio vid. S leđa vidim lik koji gura kolica na kojima je pričvršćena kanta za prikupljanje smeća. Kolica gura laganim hodom. Počinju se gasiti svjetla.

Svaki put kada se lik približi uličnoj lampi, ona se utrne, bacajući kvart u sve dublji mrak. Mogao se čuti cerek pri svakoj ugašenoj lampi.
Ustajem neraspoložen.

Rujan.

Razmišljam.
San od prije šest mjeseci slika je onog što dolazi. Ulazak u sve dublji mrak.

Pred nama je drugi „lockdown“. Prvi smo u svijetu. Poklopilo se s mojim godišnjim. Mogu se udaljiti petsto metara od kuće. Dobro je što živim dvjesto metara od plaže, ako i nju ne zaključaju.
Pokušat ću biti optimističan.

Na ortodoksne i arapske skupine otpada pedeset posto zaraženih. 
Ne staviš masku, kažeš „jihije beseder“ (bit će dobro), kreneš razmjenjivati blisku srdačnost na masovnim okupljanjima.

Nije muškarac onaj koji nosi masku, ako se arapski živalj pita.

Ortodoksnih ima desetak posto. Likovi u crnom, izgledaju poput vrana. Ne rade, izučavaju svete knjige, bez obveza prema društvu, primaju izdašnu pomoć države. Poznato?

Brojke od prije šest mjeseci, sada djeluju smiješno. Sveukupan broj oboljelih dosegao je brojku 162.273.
Da ti se zavrti.

Sjećam se kada su gradić Bnei Brak, blizu Tel Aviva prvi put zatvorili. Na vijestima policija i vojska čuvaju ograde dok žitelji protestiraju. Dijete od dvanaest godina, odjeveno u crno, dugačkih zulufa, stoji pored ograde, namjerno se nakašljava u smjeru policije i viče: – Naci! Naci!

Svadbe. Sprovodi. Svečanosti.
Životi na koje smo navikli, rade nam o glavi.

***

Stajao je neprirodno  na trotoaru. Ukočen u pokretu. Kao da nešto čeka. Kada sam se približio, hitro se pomaknuo dva metra u stranu i tada naglo zastao, ispružio obje ruke, zatim otvorio i zatvorio šake nekoliko puta. Otrčao u suprotnom smjeru, učinio isto. Naposljetku se zahihotao poput hijene.

Možda griješim. Lice mu je bilo vedro. Da je pukao kao kokica, ne bi nosio zaštitnu masku. Ne bi bio vedar, već u grču ili očajan. Možda je plesač i dobro se zabavlja.

Ako je njemu dobro, što i meni ne bi bilo?

***

Odjednom kiša. Srećom, autobusna stanica bila je blizu. Uskoro je stigao i autobus. Ušao sam. Po običaju, zapakiran po propisu. Krupni gospodin, dva reda od mene, nosio je papirnatu masku koja pokriva usta, ali ne i nos. Ispred njega postarija žena koja se uopće nije štitila. Djevojka na drugoj strani, s crnom majicom na kojoj je bijelim slovima pisalo „Antisocial Social Club“, jedina se pristojno zapakirala u cijelom autobusu. Još je dvoje bez zaštite ušlo na prednja vrata.

Možda sam plašljiv, možda anksiozan. Ne znam. Znam da i bez zaraze kompulzivno perem ruke. I uvijek primijetim nešto što bi bilo bolje da nisam.

Gospodin koji je zadnji ušao, podigao je rabljenu masku s poda i pričvrstio je na lice.

***

Mezuza je valjkasta kutijica u kojoj se nalazi svitak pergamenta s dva odlomka iz pete knjige Mojsijeve. To je nešto kao čuvarkuća, simbol Božje zaštite. Ukoso se pričvršćuje na dovratnik ulaznih vratiju stambenih ili poslovnih objekata, te na sve dovratnike u kući, osim kupaonice i toaleta. Pri ulasku ili izlasku iz nekog prostora, običaj je dotaknuti mezuzu prstima i poljubiti prste. Riječ je o vjerskom običaju i masovno se čini.

Zašto običaji imaju prednost nad zdravim razumom?

Read more

          מרץ.

זה יוצא דופן ללכת ברחוב כשזה כל כך נטוש. לא רואים כלב, לא רואים אנשים ברחובות. פה ושם חתול חולף במהירות,.

אני לא עוטה מסכה קלאסית. מה שיש לי נקרא כובע גרב שבשימוש יחידות מיוחדות של המשטרה. הכל מכוסה, חוץ מהעיניים.

רוב האוכלוסייה נמצאת בהסגר. אני לא כל כך בר מזל. כשאתה עובד בשירות עירוני, אתה אחד מאותם עשרים אחוז מהאוכלוסייה ששומרת על תפקוד העיר.

כיום עומד מספר המאומתים בישראל על 1656.

אני גורר את עצמי במורד הרחוב עם רגליים כבדות.

בבית, אני מתמוטט למיטה.

אני עומד ליד חלון פתוח, מסתכל החוצה. השעה שלוש לפנות בוקר. שקט. חשוך. אף אחד בשום מקום. רק האורות מאירים ברחוב. בשלב מסוים, אני מבחין בתנועה. אני מכווץ את עיני כדי לחדד את הראייה. ורואה איש מגבו דוחף עגלת זבל בהליכה קלה. האורות מתחילים להיכבות.

בכל פעם שהאיש ניגש לפנס רחוב, הוא מקהה את עצמו, זורקת את השכונה לאפלה מעמיקה. ניתן לשמוע את הצחוק הרועם על כל פנס כבוי.

אני קם במצב רוח רעה.

ספטמבר.

חושב.

החלום שלי מלפני חצי שנה הוא תמונה של מה שעומד לקרות. נכנסים לאפלה מאוד עמוקה.

סגר שני לפנינו. אנחנו הראשונים בעולם. זה  נופל יחד עם החופשה שלי. אני יכול להתרחק 500 מטר מהבית. זה דבר טוב שאני גר 200 מטרים מהחוף אם הם לא ינעלו אותו, גם.

אני אנסה להיות אופטימי.

חמישים אחוזים מהמאומתים שייכים למגזר החרדי והערבי. 

אתה לא שם מסכה, אתה אומר “יהיה בסדר”, אתה מתחיל להחליף לבביות קרובה בהתכנסויות המוניות.

באוכלוסיה הערבית אתה לא גבר אם אתה עוטה מסכה.

לאורתודוקסים יש עשרה אחוזים. הדמויות בשחור, הן נראות כמו עורבים. הם לא עובדים, הם לומדים את ספרי הקודש, ללא חובות לחברה, הם מקבלים עזרה נדיבה מהמדינה. ידוע?

המספרים מלפני שישה חודשים נראים מגוחכים עכשיו. מספר החולים הכולל הגיע ל-162273.

גורם לך סחרחורת.

אני זוכר את הפעם הראשונה שהעירה בני ברק, ליד תל אביב, נסגרה. בחדשות, המשטרה והצבא שומרים על הגדרות בזמן שהתושבים מוחים. ילד בן 12, לבוש שחור, פאות ארוכות, עומד ליד הגדר, משתעל בכוונה לכיוון המשטרה וצועק: – נצי, נצי!

חתונות.הלוויות.חגיגיות.

החיים שאנחנו רגילים אליהם, הם מסוכנים עבורנו.

***

הוא עמד באופן לא טבעי על המדרכה. נוקשה בתנועה. זה כאילו הוא מחכה למשהו. כשהתקרבתי, הוא זז במהירות שני מטרים הצידה ואז עצר בפתאומיות, מתח את שתי הידיים, ואז פתח וסגר את אגרופיו מספר פעמים. רץ בכיוון ההפוך, עשה את אותו הדבר. בסו ף, הוא צחקק כמו צבוע.

אולי אני טועה. פניו היו ברורות. אם הוא היה נשבר כמו פופקורן, הוא לא היה עוטה מסכת מגן. הוא לא יהיה עליז, הוא יהיה לחוץ או נואש. אולי הוא רקדן ונהנה.

אם הוא בסדר, מה לא יקרה לי?

***

פתאום יורד גשם. למרבה המזל, תחנת האוטובוס הייתה קרובה. עד מהרה האוטובוס הגיע. נכנסתי פנימה. כרגיל, מצויד על פי ההוראות. ג’נטלמן גדול, שתי שורות ממני, לבש מסכת נייר שכיסתה את פיו, אבל לא את אפו. לפניו יש אישה בוגרת שלא הגנה על עצמה בכלל. הנערה מהצד השני, לבושה בחולצה שחורה עם הכיתוב “מועדון חברתי אנטי חברתי” באותיות לבנות, הייתה היחידה שהיא הייתה מצוידת נכונה בכל האוטובוס. שניים נוספים נכנסו לדלת הכניסה ללא הגנה.

אולי אני חושש, אולי חרד. אני לא יודע. אני יודע שגם ללא המגפה, אני שוטף ידיים באופן כפייתי. ואני תמיד שם לב למשהו שהיה טוב יותר אם לא הייתי עושה זאת.

האדון שהיה האחרון שנכנס הרים מסכה משומשת מהרצפה וחיבר אותה לפניו.

***

מזוזה היא קופסה גלילית המכילה מגילת קלף בת שתי פסקאות מספרו החמישי של משה. זה כמו עוזרת בית, סמל להגנתו של אלוהים. הוא מחובר בעקיפין למסגרת הדלת של דלת הכניסה של בנייני מגורים או מסחר, ולכל מסגרות הדלתות בבית, למעט חדר האמבטיה והשירותים. כאשר נכנסים או עוזבים חלל, נהוג לגעת במזוזה באצבעות ולנשק את האצבעות. זה מנהג דתי וזה נראה מסיבי.

מדוע ההרגל מקבל עדיפות על פני השכל הישר?   

Read more

Scroll to Top